בין מצעד הגאווה למרפק של ילדה

ממש במקרה (החלטתי לכתוב את הפוסט לפני ששמתי לב לתאריך) היום לפני חמש שנים נתן בית המשפט העליון את נימוקיו בעניין "הבית הפתוח". בניגוד למקובל במקומותינו, מדובר, למעשה, בעתירה של אנשי ימין קיצוני מוכרים (בהם ברוך מרזל, איתמר בן-גביר, יהודה משי-זהב) המבקשת שבג"צ יורה למשטרת ישראל להימנע מלאשר את בקשת "הבית הפתוח" לערוך את מצעד הגאווה בירושלים.

העותרים נימקו את עתירתם בשניים: ראשית, החשש שמצעד הגאווה יוביל לאלימות קשה, אשר תכלול יידוי אבנים, תקיפת שוטרים וחשש קרוב לוודאי לפגיעה בגוף ובנפש. ושנית, שהמצעד יפגע ברגשות הציבור הדתי בירושלים. בנקודה זו יש לתת את הדעת לכך שקודם להגשת העתירה נתנה המשטרה לקחה בחשבון מידע מודיעיני שכלל חשש לפגיעה בחיי אדם ובתיאום עם "הבית הפתוח" הוחלט על העברת מסלול המצעד ממרכז העיר לקרית הלאום, וכן הוסכם שהמצעד "ישא אופי צנוע אשר אינו מתאפיין במיניות מוחצנת וללא התנהגות מתריסה".

שני הנימוקים נדחו על ידי בית המשפט. באשר לחשש לאלימות ולסדר הציבורי – בית המשפט פסע בנתיב המוכר של האיזונים הנדרשים, ופסק כי אלו מחייבים את אישור המצעד (חשוב להדגיש שמלאכתו כאן היתה קלה, שכן המשטרה והמדינה תמכו בעריכתו). בדרך אגב, השופטת ביניש לא התאפקה ושיגרה עקיצה לעותרים אשר מזהירים מפני חשש לפגיעה בחיי אדם בעודם פועלים ברקע לליבוי אש האלימות.

הטיפול בנימוק השני הוא המעניין יותר בעיניי, והוא אשר מביא אותנו הישר לפתחו של העיסוק האקטואלי. בית המשפט ביצע גם כאן את מלאכת האיזונים, ושוב הדגיש את הבטחת מארגני המצעד לקיים "אירוע בעל אופי צנוע ובלתי מתריס". הרי לכם דוגמא מוחשית לאפקט מצנן. ההתחשבות ברגשות, עניין ראוי כשלעצמו, הומרה למעשה בקבלת התפיסה הנגדית לגבי מיניות וצניעות. כדי שחוגים מסויימים יוכלו להכיל את מצעד הגאווה, קיבלו על עצמם מארגני המצעד, בברכת המשטרה ובית המשפט, את הקודים שלהם באשר לצניעות ומיניות.

בנימה מעט (אך רק מעט) יותר נגישה לציבור ליברלי מזו אשר היתה בפי העותרים, הבהיר יאיר שלג את התנגדותו למצעד הגאווה, אשר כולל "מיניות חד-מינית בוטה ומוחצנת" ואשר בו "אופי מיני מוחצן" ו"חגיגת התגפפות מוחצנת" (למען הסר ספק – לא אני האובססיבי למונחים אלו – מדובר בציטוטים).

אייל גרוס כתב תשובה מדודה לשלג, אך מרתקת הרבה יותר היא העמדה שהוא (גרוס) הביע במאמר דעה ישן יותר שלו, שהתפרסם בעקבות הרצח בבר-נוער. במאמר זה הוא מאיר זרקור חד וברור אל מושג המיניות. מושג שנראה לנו נייטראלי-יחסית, וברור-יחסית, אולם כל התקרבות אליו מבהירה את עמימותו וחשוב עוד יותר – את העובדה שהוא תוצר של הבנייה חברתית.

כדבריו:

כמה פעמים שמעתי בימים האחרונים את הטיעון המיושן לפיו נטייתו המינית של אדם היא ענינו הפרטי, שהרי הטרוסקסואלים לא רצים לספר מה עם עושים במיטה ועם מי. הטיעון הזה עיוור לעובדה שהטרוסקסואלים משתפים את שאר הציבור בנטייתם המינית כל הזמן: הם עושים חתונות ומזמינים אליהם אנשים, הולכים ברחוב יד ביד בלי חשש מאלימות, ומספרים במקום העבודה על הזוגיות בלי חשש מעוינות או אפליה. כל אירוע כזה הוא החצנה של נטייה מינית הטרוסקסואליות ושל השאלה עם מי האדם שוכב במיטה. … צדקה איב סדג'ויק כאשר טענה שהציר הטרוסקסואליות/הומוסקסואליות מקביל לצירים גילוי/סוד, ידע/התעלמות וציבורי/פרטי.

כיצד מצעד הגאווה מתקשר לעיסוק באפשרות של ילדה בת 8 ללכת בביטחה לבית הספר? ככל שהדבר יישמע פרוורטי (אך כמובן שהפרוורסיה אינה שלי…) העיסוק בה הוא בעצם העיסוק במיניות שלה. עיסוק זה, אשר קיבל את הכותרת המעט-אנמית "הדרת נשים" (למען הסר ספק – אני תומך בהטמעת המונחים של הדרה/הכלה בשיח הישראלי, אבל אלו יותר רלוונטיים בעיניי לתחומים אחרים, כמו מדיניות חברתית ותעסוקתית) עניינו בעצם במיניות של נשים בפרט, ובמיניות בכלל. פספוס נקודה זו בולט על רקע הכתרת המאבק סביב שירת נשים גם כן כ"הדרה", תוך העלמת הקונקטסט המקורי, של "קול באשה ערווה". נימוק זה תקף, מתברר, גם בבתי קברות. גם שם (לא עלינו, טפו, טפו), לא ניתן לסמוך על גברים שיגברו על יצרם.

מצעד הגאווה ומרפק חשוף של ילדה בת 8 (או, לחלופין, שירת/דיבור/תפילת נשים) נמצאים על ציר אחד. ההחלטה מה ייתפס בעיני החברה כ"מיני מדי" לעומת מה נתפס כ"חמוד" (ישבן חשוף של תינוק?), רומנטי (נשיקת אוהבים מדודה על גדות הסן), או אפילו בעל מימד של קדושה (נשיקה (בין גבר לאישה, כמובן) ארוכה ומלאת כוונות מתחת לחופה) היא עניין של הבנייה חברתית אשר, כפי שאנחנו רואים בימים אלו – עשויה בהחלט להשתנות. קיים חוט ברור המחבר את הדרישה שהומואים ולסביות לא "יחצינו את מיניותם" בכך שיילכו שלובי ידיים או יתנשקו ברחובה של עיר, לבין הדרישה שאישה לא "תפרע שערה במקצת" (ראו כאן את דינה של מי שכופרת בכך) והדרישה לשמירת מרחק פיזי מנשים (מדרכה נגדית) וצניעות הלבוש של ילדות.

ואם התופעה נמצאת על רצף אחד – גם התגובה לה בהכרח על רצף אחד. מי שכבר ראה רצח ופציעה של נערים ונערות בבר-נוער בתל-אביב, לא אמור להיות מופתע מגורלן של ילדות בבית שמש.

לא רוצים? לא צריך

בזכות הרדיקליזציה של המאבק הפמיניסטי

כותרות העיתונים והדיונים בתוכניות הרדיו, אשר עסקו בשילוב המנצח של מימסד דתי ומימסד צבאי, מעניקות לי הזדמנות לאוורר דיון שאני מקיים בשנים האחרונות בכיתות הלימוד בקורס בתורת המשפט. לאחר דיון עקרוני ומקיף בפמיניזם המשפטי, אני מעלה את השאלה אם המאבק של אליס מילר (בזכות האפשרות שלה להתגייס לקורס טיס), מצד אחד, ושל טוענות רבניות, מצד שני, הוא מאבק פמיניסטי. כצפוי, התשובה הספונטנית היא חיובית. לכאורה, כיצד ניתן לסבור אחרת? מאבק של נשים כנגד סגירת תחומים ואפיקים בספירה הציבורית הישראלית – מה יכול להיות מתבקש מזה ופמיניסטי מזה? ובכן, לגישתי – מתבקש כן, פמיניסטי לא.

הכיצד? נראה שלקהל הקוראים המשכיל (אומרים לי שתמיד טוב להתחנף לקוראים) של בלוג זה אין צורך להבהיר מדוע המאבק הוא מתבקש. סטודנטים, כמו הציבור בכללותו, ממהרים מדי להקשיב בחצי חיוך וצקצוק שפתיים לסיפורים אודות המאבקים של נשים להצביע, לצאת ללמוד ולעבוד, לפתוח חשבון בנק ורחמנא ליצלן – לא להיאנס. אני יכול לראות בעיני רוחי את הסטודנטים (סליחה על הסטריאוטיפ – אבל בעיקר גברים) מתרווחים לאחור במבט משועמם שכולו אומר: "למה להלאות אותנו בהיסטוריה? תעבור הלאה. הרי המאבק הצליח, ואנחנו כבר לא שם". לאלו חשוב להזכיר שהיה צורך בבג"צ כדי לאפשר לנשים לטעון כ"טוענות רבניות" בפני מוסד ממלכתי לחלוטין, ובבג"צ נוסף כדי שנשים תוכלנה להיות מועמדות להפציץ מהאוויר (עוד על נקודה זו בהמשך), ואלו התפתחויות של עשרים עד שלושים שנה, בסך הכל. כמובן שאירועי השנה האחרונה מספקים לי דוגמאות נפלאות, אשר אם הייתי ממציא אותם ממוחי הקודח לפני שנה כנראה שהייתי נתבע בהוצאת דיבה. המאבק הפורמלי מכל, שבבסיסו פשוט עיוורון (מגדרי, במקרה זה), רחוק מלהסתיים. אישה אשר כמהה להתעטף בטלית ו/או להתפלל בקול ליד הכותל, ונמנע ממנה לעשות כן, זכאית להיאבק על זכותה, כמובן. כך גם באשר לאישה אשר משאת נפשה לפקד על גדוד של גולני.

ובכל זאת, אני מתעקש שככל שהדברים נוגעים לממסד הצבאי והממסד הרבני, מאבק זה הוא של יחידות, וחשיבה אסטרטגית צריכה להניא פמיניסטיות ופמיניסטיים, יחידות וארגונים, מלהצטרף לכך. במאמר מצויין שעוסק בעניין אחר לגמרי (ועדות קבלה ליישובים קהילתיים) מסבירות נטע זיו וחן תירוש כיצד שימוש במערכת המשפט ובשיח הזכויות עלול להביא ללגיטימציה של מערכת בעייתית מיסודה, ולדה-רדיקליזציה של המאבק נגדה. עצם המאבק (במקרה האמור, למשל, כדי להתקבל ליישוב קהילתי) מביא להפנמת המסגרת בתוכה המשחק מתנהל ולהצגתו כהסדר נייטראלי, אף שלמעשה מדובר בסדר חלוקתי וכוחני אשר המאבק במסגרתו (ולא – המאבק בו) מייצר, משקף ואף משעתק אותו. הן מצטטות את גייבל והאריס, אשר מסבירים

The conservative power of legal thought is not to be found in legal outcomes which resolve conflicts in favor of dominant groups, but in the reification of the very categories through which the nature of the conflict is defined.

המסגרת הצבאית והמסגרת הדתית הן מסגרות פטריארכאליות מטבען. הן עונות להגדרה:  שיטת ארגון חברתי שבה הסמכויות מרוכזות בידי גברים, והשליטה במסגרות חברתיים נמצאת, ברובה או כולה, בידיהם של גברים, המעבירים את השלטון ביניהם. אין אפשרות שלא לראות את הרבנות הראשית ובתי הדין הרבניים, בהם ממלאים את תפקידי המפתח גברים בלבד, כמוסדות שאינם פטריארכאליים. כשלעצמי, לא ברור לי כיצד עתירה כנגד מימון ציבורי של מוסדות (אליהם ניתן להוסיף את המפלגות החרדיות) המדירים נשים באופן מוחלט ומוצהר לא הוגשה עדיין, ולכשתוגש – לא ברור לי כיצד היא יכולה שלא להצליח. אבל נניח לזה לעת עתה. דברים זהים לגמרי ניתן לומר גם על הצבא. בשנת 2011 מונתה לראשונה אישה לדרגת אלוף. וואו. ותשקוט הארץ. אז כנראה שיש סיכוי סביר לנשים למלא חצי מהמטכ"ל ולהגיע לפיקוד על הצבא. זה לא יקרה. והאמת, זה בסדר שזה לא יקרה (בעיניי). הצבא בכלל, והצבא הישראלי בפרט, אינו בדיוק מסוג המוסדות המקדמים ערכים אשר אני חושב שחיוני שיהיו מנת חלקם של חלקים גדולים בציבור. מחקריה של אורנה ששון-לוי אודות ההבנייה של נשיות וגבריות במהלך השירות הצבאי מצביעים על האופן בו הדמות הגברית מועצמת והנשית מדוכאת, עד כדי כך שנשים מחקות התנהגות גברית, ורואות בכך התגלמות של ישראליות (והסיפורים אודות התעללות של נשים בפלסטינים הם תוצר מתבקש של התופעה). בדומה, היא מצביעה על האופן בו נשים מתמודדות עם הטרדות מיניות בצבא על ידי טריוויאליזציה של התופעה.

אז מה צריך להיות המאבק? ובכן, אולי כדאי להדגיש – אסור לוותר ולו לרגע על הספירה הציבורית. כשנשים לא יכולות לעלות לבמה לקבל פרס של משרד הבריאות – אמות הסיפים צריכות לרעוד. מהצד השני, עבור נשים דתיות, או נשים שחולמות מינקות על קריירה צבאית – המאבק האינדיבידואלי במימסד הגברי הדתי או הצבאי הוא כמובן חשוב. אולם המאבק הפמיניסטי צריך להיות בזירה החיצונית, בניסיון לצמצם את משקלם של המוסדות הללו ואת כוחם להשפיע על חיינו, גברים ונשים כאחד. מאבק לשיר ביחד, לרקוד ביחד, ולהילחם ביחד רק מחזקים את הלגיטימציה המגדרית של מוסדות שלא ראויים לכך.